אילו מקרים יוגדרו כעבירות של רשלנות רפואית

המינוח רשלנות רפואית כולל בתוכו עבירת רשלנות של העוסקים בתחום הרפואה על נגזרותיו השונות באופן שהוביל לפגיעה כזו או אחרת במטופל אשר הזדקק לסיוע מקצועי. כיצד החוק מגדיר את עבירת הרשלנות הרפואית ואילו תנאים צריכים להתקיים על מנת שפגיעה כלשהי תוכר כעבירה של רשלנות רפואית?

רבים מאתנו נוטים לחשוב כי מקרים בהם מטופל נפגע בהליך רפואי כלשהו, יוגדרו באופן אוטומטי כמקרים של רשלנות רפואית ויספקו עילה מוצקה להגשת תביעה כנגד המוסד, המטפל או הרופא. לפני שנוכל להתייחס למקרים של רשלנות רפואית, עלינו להכיר תחילה את התייחסות החוק לעבירת הבסיס שהיא עבירת הרשלנות.

מהי הגדרת החוק לעבירות רשלנות?

על פי סעיף 35 בפקודת העונשין, אשר עוסק ברשלנות, נקבע כי:

 "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון ועשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלו; ואם התרשל כאמור ביחד לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה"

הסעיף הבא – סעיף 36 בפקודת העונשין, מגדיר על מי חלה חובת הזהירות:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף"

 

שילובם של שני הסעיפים מגדיר, הלכה למעשה מהי עוולת הרשלנות ומגדיר כי על כל אדם לנקוט בכל אמצעי סביר שיש ברשותו על מנת למנוע נזק מאדם אחר לרבות מתן מידע עובדתי מדויק לפני ביצוע פעולה כלשהי לאדם אחר, אשר מסתמך על המידע שסופק לו.

לכן, בכל מקרה של עבירת רשלנות הנידון בבית המשפט, על עורך הדין להוכיח 4 יסודות אשר יוכיחו כי אכן, מדובר בעבירת רשלנות ולא תביעתו תדחה:

• קיומה של חובת זהירות – חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (על כך בהמשך)


• ·         הפרתה של חובת הזהירות


• ·         קיום רשת סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין אירוע הנזק


• ·         הוכחת נזק הנגרם מהפרתה של חובת הזהירות.

מהי חובת הזהירות?

על פי הגדרת החוק, על כל אדם לוודא כי פעל בזהירות יתרה באמצעים העומדים לרשותו על מנת למנוע פגיעה באדם אחר. חובת הזהירות עצמה מתחלקת הם היא לשניים:

חובת זהירות מושגית

חוברה זו עוסקת בהיקפה של האחריות ומטרתה היא להשיב על שאלת הבסיס האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות בין המזיק לניזוק. במקרים בהם נבחנת חובת זהירות מושגית, יבחן בית המשפט את הקרבה ויחסי הרעות שבין אדם לחברו ואת רמת הזהירות שנקט אדם כדי למנוע פגיעה באדם אחר.

במקרים של רשלנות רפואית קיימים יחסי ראות בין המטפל לבין המטופל וחובת הזהירות המושגית מופעלת באופן אוטומטי, שכן בעבור המטופל , המטפל מהווה אוטוריטה בתחומו והמטופל שם את מבטחו בידיו מבלי לעורר על רמת מקצועיותו, ניסיונו או רמת הזהירות שלו.

חובת זהירות קונקרטית

לעומת חובת הזהירות המושגית, חובת הזהירות הקונקרטית מבוססת על מבחן הציפיות, כלומר, האם המזיק צפה או יכול היה לצפות כי התרשלותו עלולה להסב נזק לנפגע. במקרה זה, עוד בטרם מתן פסק-הדין, ידון בית המשפט בשאלה האם בנסיבות המקרה ניתן היה לצפות את התרחשות הנזק.

במקרים של רשלנות רפואית ייבדק האם רופא סביר, יכול היה לצפות את התרחשותו של אותו הנזק  שכן רק בגין סיכון בלתי סביר תוטל חובת זהירות קונקרטית. למעשה, חובת זהירות קונקרטית מתייחסת מבדילה בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה לגבי הניזוק הספציפי.

מדובר בשני מבחנים מצטברים ובבחינתו של כל מקרה יבדוק תחילה בית המשפט האם התקיימה חובת זהירות מושגית. במידה ויכריע בית המשפט כי לא התקיימה חובת זהירות מושגית, הרי שלא קיימת עבירת רשלנות. אך, לעומת זאת במידה ואכן התקיימה זהירות מושגית יבחן בית המשפט האם התקיימה חובת זהירות קונקרטית על מנת לבחון את המקרה כדינה של עבירת רשלנות.

חשוב לזכור כי דיני הרשלנות מתבססים על עקרונות של בדיקת האשמה ולא על אחריות המוחלטת ולמעשה ביסודה של ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה החשובה במקרים אלו היא באילו אמצעים היה צריך להשתמש המזיק על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק.

אילו מקרים יוגדרו כעבירות של רשלנות רפואית

עובד שהורם על ידי מלגזה נחבל ברצפה בשל התהפכות המלגזה

לבית המשפט העליון בירושלים הוגש ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי עובד שהורם על ידי מלגזה באמצעות סל הרמה המיועד לנשיאת שני אנשים נפל על הרצפה ונחבל כתוצאה מתאונת דרכים.

המקרה ארע לאחר שהמלגזה שנשאה את העובד כדי לנקות חלונות בגובה, התקדמה לעבר פתח ביוב שהוסט ממקומו כתוצאה מכך גלגל המלגזה שקע לתוך הפתח והוביל להתהפכות המלגזה ולחבלות גוף רבות לעובד שהורם על ידה, על כן חברת הביטוח שבטחה את המלגזה בקשה לערער בתיק זה לבית המשפט העליון שכן לדעתה אין היא חבה בנזק לנפגע שלדעתה כאמור נפגע בתאונת עבודה.

חברת הביטוח העלתה טיעונים לפיהם אין לראות את התהפכות המלגזה כתאונת דרכים שכן המושג תאונת עבודה בהתאם להוראות חוק נפגעי תאונות דרכים מתייחס לרכב אשר נעשה בו שימוש לתחבורה, ומקרה דנן מדובר ברכב אשר השימוש שנעשה בו הוא ככלי להרמה והורדה בצורה סטטית תוך עמידה במקום, עוד נטען בידי חברה הביטוח כי האירוע התרחש בשל גורם חיצוני לו וכאמור מחסה ביוב אשר לא ניצב חזק דיו על כן, טעה בית המשפט שפרש את התהפכות המלגזה כתאונת דרכים. הנפגע אף הוא הצטרף לעמדת חברת הביטוח וטען כי אין לראות בתאונה כחלק מתאונות עבודה שכן למלגזה אין אישור של קצין משטרה לנוע בכבישים, נוסף הצטרף הנפגע לטיעוני חברת הביטוח כי הסיכון שעמד לפני המלגזה אין בו להיחשב סיכון תחבורתי.

ההגנה שצידדה בהחלטת בית המשפט המחוזי עמדה על טיעוניה כי התהפכות המלגזה אכן עומדת בגדר תאונת דרכים, שכן מדובר בכלי רכב מנועי בהתאם למשתמע לחוק נפגעי תאונות הדרכים, ההגנה הוסיפה לטיעוניה כי המכשול שהוביל להתהפכות אומנם חיצוני לכלי התחבורה אך עצם ההתהפכות היא מימוש סיכון המובנה בעניינם של תאונות, טענה נוספת שטענו המצדדים בהתהפכות כתאונת דרכים היא פעולת  השינוע של המלגזה כלפי אותו נפגע שלמעשה שונע מחלון לחלון בצורה יעילה באמצעות המלגזה ובכך מילאה המלגזה את יעודה ככלי תחבורה עבור אותו נפגע, טיעון אחרון בעניין טענות ההגנה הועלה על ידי עיריית חיפה אשר אף היא צורפה לתביעה אך אינה חבה לדעתה בנזק שכן משקלה הרב של המלגזה מהווה מימוש הסיכון התאם לנתוניה של המלגזה על כן, נכנסת תחת קטגוריה תאונות דרכים.

בית המשפט העליון בבואו להכריע בסוגיה בחן את טענות הצדדים ואת הגדרת תאונות הדרכים בהתאם לחוק כאשר השופטים היו חלוקים בדעותיהם. מצד גרס השופט סולברג כי ישנם שני אירועים  מרכזים הסובבים את המקרה, אחד הוא הרמת הנפגע והורדתו לקרקע והשני הוא שינוע של המלגזה מחלון לחלון ושוב הרמת הנפגע כדי לנקות החלון והורדתו כאשר המטרה המרכזית לפיה נעשה שימוש במלגזה הוא הרמה והורדה של הנפגע על כן, יש לנתק אירוע זה מהמטרה המשנית ולראות את עצם הפעולה הרמה והורדה כפעולה שלא לצורכי תחבורה על כן, המקרה איננו עומד בהגדרה תאונות דרכים.

בניגוד לעמדה זו הכריע רוב הרכב השופטים כי, אין לראות הנפגע כעושה עשה שימוש במלגזה לצורך הרמה והורדה בלבד לצורך ניקוי החלונות שכן, עצם שינועה של המלגזה מחלון לחלון הוא שימוש לצורכי תחבורה, עוד הכריע בית המשפט בסוגיה זו כי שינוע של סולם לצורך העניין לא יכל להוות גורם לשקיעתו של פתח הביוב הכבד שכן, מקרה זה התרחש אודות לעוצמת המשקל של גלגל המלגזה שנגרמה ישירות מתכונותיה הפיזיקליות. נוסף הכריע בית המשפט כי השימוש במלגזה במקרה זה נעשה במסגרת שימוש בכלי תחבורה ובהתאם לפקודת נפגעי תאונות דרכים שכן נוסף על השימוש הסטטי של המלגזה המשנעת מעלה ומעטה מטענים במקרה זה השינוע היה ממקום למקום כלומר מנקודה א" לנקודה ב" על כן הגשים את אופייה המלא של המלגזה ככלי תחבורה על כן, ההכרעה שהתקבלה היא שיש לסווג מקרה זה כנכלל במסגרת הפקודה לנפגעי תאונות דרכים.

 עורך דין תאונות דרכים – רועי סגל

עובד שהורם על ידי מלגזה נחבל ברצפה בשל התהפכות המלגזה

ויכוח חריף של פקח תברואה עם עובד ניקיון הוביל לאירוע מוחי ולבבי

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע נאלץ להכריע במקרה לפיו פקח תברואה לקה במהלך עבודתו באירוע מוחי ומאוטם שריר הלב.

 פרטי המקרה מפורטים להלן: מדובר ביליד שנת 49 ששימש כפקח תברואה בעריית אשקלון ובמסגרת תפקידו נאלץ למדוד את ביצוע עובדי הניקיון של חברה קבלנית אשר עסקו בניקוי השכונה ומידי פעם פרצו ויכוחים בין אותו מפקח לעובדי הניקיון, אך יום לפני האירוע בו לקה הפקח בליבו התקיים ויכוח מר בינו לבין עובד ניקיון בגינו חש ברע על כן, חזר לביתו כדי לנוח ולמחרת היום התמוטט הנפגע בביתו ופונה לבית חולים שם אובחן כי סבל מאירוע מוחי ואירוע לבבי. הנפגע פנה למוסד לביטוח לאומי להכיר באירועים מהן סבל כתאונות עבודה אך תביעתו להכרה כתאונת עבודה נדחתה שכן לדעת הועדה מדובר במחלה ממושכת שהתפתחה לאוטם שריר הלב וגם אם מדובר בתאונת עבודה אזי האירוע הלבבי אותו עבר מושפע בעיקר מהמחלה על רקע זה תביעתו נדחתה. בית הדין לעבודה מינה מומחים בתחום הנירולוגיה והקרדיולוגיה שיחוו את דעתם בתחום הלב והשבץ ממנו לקה הנפגע.

הנפגע טען בבית הדין כי הוא מבקש להכיר באירוע אוטם שריר הלב והן באירוע המוחי ממנו סבל כתאונת עבודה מהסיבה מאחר לדעתו קיים קשר סיבתי הדוק בין הוויכוח אליו הוא נקלע ובין התוצאה (אשפוז אם אירוע לב ושבץ) עוד טען הנפגע כי הוא מבקש מבין המשפט שלא לקבל את עמדת הפרופסור שבדק את הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין אירוע הלב ממנו סבל שכן לדעתו הרופא הגיע עם החלטה מוקדמת מראש לפיה הקשר הסיבתי איננו מתקיים מבלי שבדק באופן ספציפי את פרטי האירוע שהובילו לאשפוז אך כן, דרש לקבל את חוות הדעת של הנירולוג לפיה הקשר הסיבתי בין העבודה לפגיעה בו.

המוסד לביטוח לאומי שלמעשה שימש כנתבע בתביעה טען כי בהסתמך על ממצאי חוות הדעת, כפי שהוגשה בעניין פגיעת הלב, הנפגע סבל ממחלה אשר העמידה אותו בסיכון גבוה ללקות באירוע לבבי בכל עת ומאחר הקרדיולוג קבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע שהתרחש בעבודה לבין אירוע הלב ממנו סבל הנפגע, כמו כן דרש המוסד לביטוח לאומי שלא לקבל את חוות הדעת שהגיש הנוירולוג (שבדק את נושא השבץ) אך מסר את חוות דעתו גם בנושא הלב שכן לדעתו חרג מתחום מומחיותו.

בית המשפט אשר שמע את גרסת הנתבע העיר באמרת אגב כי מומחים רפואיים הם כלי עבור המשפטן להכריע בסוגיות משפטיות על כן, אין לראות בהם תחליף להחלטת בית המשפט אלא משקל ראייתי בלבד. בנושא המחלוקת בין הצדדים אודות המומחים הכריע בית המשפט כדלקמן: אין מקום שלא לקבל את חוות הדעת של הנירולוג סביב הקביעה בעניין הלב שכן לדעת בית המשפט שני המומחים שמונו גורסים כי אירוע לבבי יכול להתפתח כתוצאה של לחץ אינטנסיבי.

עוד גרס בית המשפט כי לנפגע אכן בעיות רפואיות המעמידות אותו בסיכון מוגבר בשיעור של 50 אחוזים לפתח בעיות המעמידות אותו בסיכון מידי ללקות באירוע לבבי אך לא כך הדבר לגבי סיכוייו ללקוט באירוע מוחי, בית המשפט החליט לגבות את עמדתו של הנירולוג שהצביע על נתון סטטיסטי לפיו הסיכוי ללקות בשני האירועים באותו יום מבחינת סבירות גבוהה מ 1 למיליון על כן, הרים הנפגע את נטל ההוכחה לפיו הוויכוח באותו יום היה כה משפיע עד אשר הוביל לשני האירועים הללו בסמיכות כל כך נמוכה. בית המשפט ציין גם הלכה משפטית לפיו הנפגע בראי המשפטי הוא הצד החלש ובמקום שיש שני חוות דעת אחת המטיבה עם הנפגע והשנייה לרעתו יאמץ בית המשפט את חוות הדעת העושה עמו חסד. על כן בית המשפט קבע במקרה זה כי אירוע הלב והאירוע המוחי הן בגדר תאונות עבודה.

ויכוח חריף של פקח תברואה עם עובד ניקיון הוביל לאירוע מוחי ולבבי

פרשנות לסעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

מטרתו המרכזית של חוק נפגעי תאונות דרכים היא הגדרת הפיצויים שכן מרבית הוראות החוק וכוונותיו הן חברתיות, יחד עם זאת סעיף 7 לפקודת תאונות הדרכים יוצר מנגנון הרתעה לבל ינצלו את הוראות החוק לרעה ולמעשה מגדיר באילו מצבים לא תתקיים הפונקציה של מתן פיצוי עבור נפגעים וככל הנראה החוק מגדיר זה במצבים בהם אשמתו של הנפגע בעת תאונת דרכים היא כה גדולה ומן הראוי הוא שהזכויות המגיעות לאותו נפגע שאשם בתאונה ישללו בעניינו בכל הקשור לפיצוי מכורח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

ברשות ערעור אזרחי פלוני נגד מגדל עלה הנושא רבות שכן מהות הדיון סבבה סביב הסוגיה כדי שלא יצא חוטא כנשכר". ולמעשה התחבט בית המשפט רבות בסוגיה.

בדיון אזרחי שנסב סביב סוגיה אחרת עסק בית המשפט בתאונת דרכים שהתרחשה עת שנהג סורר היה בשלילה של מעל שנה ובכל זאת לקח לידי את המושכות והמשיך לנהוג על כן נגזרה עליו תקופה ארוכה של שלילה אך גם השלילה השנייה אינה הרתיעה את הנהג שהמשיך לנהוג עד לתקופה נוספת (מדובר בשלילה שלישית) במהלכה שוב נתפס ונשלל רישיונו אך בו העת היה מעורב בתאונת דרכים ובמהלכה נפצע. על כן, הגיש הנפגע תביעה לפיצויים על הנזקים שנגרמו לו שכן לדעתו כבר נענש בפעם השנייה לתאונה ורישיונו נשלל ולאחר תקופה זו נשלל בשלישית ורישיונו נשלל בשעה שכבר נענש בפעם השנייה. השופט ברק גרס כי אדם שנמצא תחת שלילה חייב לכבד את רשויות החוק ואילו הנוהג ללא רישיון למעשה

כאדם הפועל בניגוד לתקנת הציבור וגם כאדם הבז לשלטונות החוק ומערכת בתי במשפט ולשלול את זכותו לפיצויים במסגרת החוק לנפגעי תאונות דרכים. אך המקרה המדובר שונה הוא ממקרה רגיל לפיו אדם נשלל רישיונו ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי בעת נהיגה סוררת שכן מדובר בפלוני לפיו כבר נענש בגין שלילה ללא רישיון בפעם השנייה ואילו הפעם השלישית נשלל שוב רישיונו בשל עברות תנועה שביצע לכאורה בפעם השנייה על כן העוול שנגרם לפלוני הוא כפול לפיכך אין לשלול מפלוני זה את הזכות לפיצויים בשל פציעתו בתאונת הדרכים שכן יש לראות את הנפגע כאילו החזיק בידיו רישיון בר תוקף עת שנפגע בתאונה.

בתיק אזרחי פלוני נגד מנורה חברה לביטוח בית המשפט דן בסוגיה לפיה הוא נהג באוטובוס זעיר עת שהחזיק רישיון נהיגה בתוקף אך חרג בכמות העלאת נוסעים מהמותר לו לפי הרישיון אותו החזיק לפי רישיון הנהיגה הפרטי אך לא חרג מכמות הנושאים שניתן להכיל בהתאם לרישיון המיניבוס הזעיר ולמעשה עבר עבירה על הוראת חוק בנושא חריגים לפקודת חוק הפיצויים סעיף 7 סעיף קטן 3. התביעה התגלגלה לבית המשפט המחוזי שם נקבע כי יש לראות בנהג המסיעה כמי שאין ברשותו רישיון שכן פעל בניגוד להוראות הרישיון. בבית המשפט העליון הפך את הקביעה של בית המשפט המחוזי. השופט ריבלין נימק בפקס הדין כי מטרתו של החוק היא הרתעה כאשר חורגים ממנו אך בפועל לא כל חריגה מהוראת החוק יותר סיכון ממשי עבור הנפגעים שכן יש לאזן בין חריגה מתנאי הרישיון לבית האינטרס הסוציאלי שמטרתו הוא הבטחת הפיצוי לנפגעים בצורה רחבה ככל האפשר ובמקרה דנן גרס השוט ריבלין כי חריגה בכמות הנוסעים אינה מסכנת שכן כל עוד מחזיק הרישיון לאותו רכב אכן מוחזק בפועל אז אין פחיתות בשליטה של הנהג כאשר מוספים לרכב נוסעים נוספים. שכן במקרה זה לא היעדר רישיון לכמות נוספת של נוסעים מעבר לכמות הנוסעים בפועל היא הליך טכני בלבד.

בתיק רשות ערעור אזרחי פלוני נגד מגדל חברה לביטוח בית המשפט נסב סביב סוגיה לפיה נהג הסיע רכב ברישיון אך בניגוד לתנאי הרישיון שכן בפועל הותר לו לנהוג ברכב עם הגה כוח בלבד ואילו במקרה שבנדון נהג ברכב ללא הגה כוח. כבוד הנשיא ברק שדן בערעור גרס במקרה דנן כי הנהג שנהג בניגוד להוראת רישיונו גרם לסיכון בפועל שכן הגה כוח היה אמור לעזור לנהג הנכה להתגבר על ושלא עשה כן חשף את עצמו לסיכון מהותי להבדיל מפגם טכני פרוצדוראלי עליו ניתן להתגבר.

פרשנות לסעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

הרקע לפקודת נפגעי תאונות דרכים

חוק הפיצויים בעניין נפגעי ת.ד חוקק ב 1976 ותפקידו לעשות סדר בנושא החבות בתחום תאונות הדרכים, ישנם מספר סיבות להתערבות המחוקק בנושא פקודת תאונת הדרכים, אך בראש ובראשונה היא להקל עם הנפגע, אם בעבר בתי המשפט היום מלאים בתביעות בין אם מדובר בתביעות קלות או קשות בין אם מדובר בתביעה של נפגע יחיד או רבים העומס על בתי המשפט היה רב, במיוחד מאחר ובית המשפט היה צריך לקבוע את שאלת החבות כלומר מי חב למי או מי יפצע את פלוני ועצם הדיון בשאלת החבות מילאה את יומנו של בית המשפט בדיונים אין סוף דבר שהקשה להגיע לעומקן של תביעות רבות וכך הושפע מנגנון מתן הפיצויים. כאשר חוק הפיצויים בנושא ת.ד חוקק בשנת 1976 תפקידו העיקרי היה למעשה ליצור מנגנון שיקל על בתי המשפט ויעזור לנפגעים כלומר לא נשאלה יותר שאלת החבות ומעתה במקרה של תאונה ויש נפגעים בגוף אין שאלה בנושא אשם או לא השאלה הנשאלת היא מה הנזק הגוף שנגרם ובאיזה סכום יש לפצות את הנפגע.

העקרונות חוק הפיצויים מושתתים על מספר קריטריונים שמפורטים כלהלן: נפגע לפי חוק פיצויים תאונות דרכים חייב בהכרח להיפצע במהלך התאונה כלומר לא נגרמה לו פציעה ונגרם לו נזק אחר, לא ניתן לתבוע אותו לפי הפקודה המדוברת.

הגבלה של סכום הפיצוי: חוק נפגעי תאונות הדרכים הוא בעל מנגנון ייחודי לפיו ישנה הגבלה ביכולת הפיצוי כלפי האדם הנפגע, נוסף יש נוסחה ייחודית בחוק המהווה אבן בוחן עבור דרך חישוב הפיצוי בגין תאונת דרכים כאשר החישוב ברובו מושתת על כאב וסבל, אחוזי נכות ככל שנקבעים לנפגע בשכלול גיל הנפגע.

החובה לבטח בביטוח חובה עבור כל נהג היא חלק בלתי נפרד מחוק הפיצויים שכאמור בעבר היה מושתת מכורח צד ג" הקיים עבור נפגעים ומכאן כי ביטוח חובה מטיל חובה לפצות את הנפגע בתאונת הדרכים ללא הוכחת אשמה, כלומר מספיק שתתקיים תאונה עם נזקי גוף על כן החברה המבטחת בביטוח המדובר את הרכב הנפגע בעת התאונה תצטרך לפצות את הנפגעים.

אם כן, ניתן לסכם כי חוק נפגעי תאונות דרכים הוא חוק סוציאלי שמטרתו ליצור מנגנון יעיל עבור האנשים שנפגעים ולדאוג כי יקבלו פיצוי במהירות המרבית וזאת כדי להקל על סבלם מבלי שיצטרכו להמתין בשעה שגלגלי מערכות הצדק טוחנים.

הגדרת תאונת דרכים לפני תיקון מס" שמונה, נקבעה בהתאם להלכת "שולמן" העסקה בפיצוי כתוצאה מפגיעה חיצונית לנושא תאונות הדרכים כלומר מקרה פלילי בו מטען הופעל יחד עם כניסה לרכב והשאלה באותה עת הייתה האם מדובר בתאונת דרכים או לאו דווקא תחשב כזו, בית המשפט קבע דאז כי תאונת דרכים תחשב כזו בין אם נעשה שימוש ברכב שמטרתו תחבורה ובין אם לאו. פסיקה זו הובילה להתקוממות רבה מצד המבטחים שמעתה חויבו בפיצוי בגין מקרים רבים הרבה יותר. סעיף 8 לתיקון תכליתו להפחית את תחולת הפסיקה אך בבחינת הזמן של סעיף זה לאחור ניתן להסיק כי אין התיקון השיג את מטרתו שכן בתי המשפט מפרשים מעת לעת את הוראותיו שכן אינו מנוסף בצורה בהירה.

השופט ריבלין בספרו ת.ד וחישוב הפיצויים גורס כי חוק הפיצויים בעניין תאונות דרכים הוא למעשה יכולת חברתית ומוסרית כאשר טובת הכלל מועדפת על טובת הפרט ומעדיפה לדאוג לפיצוי בצורה רחבה ככל שאפשר ולמעשה באה לידי ביטוי בכל הקשור לחקיקת האחראית ומוחלטת בתחום הפקודה לנפגעי תאונות דרכים מבלי להתייחס לשאלת האשם. כלומר בעת התרחשות תאונת דרכים עם נפגעי גוף, חובה לפצות. בפסק דין נגד קרנית הועלתה סוגיית האשם שכן הנפגע במהלך התאונה היה בעל אשמה גבוהה מאוד ובית המשפט נאלץ לאזן את מנגנון האשם לעומת תכלית החוק שמדברת על פיצוי לנפגע ללא הוכחת אשם, סעיף 7 לפקודה נועד לאזן את הפקודה כאשר סעיף 7 מגביל במספר היבטים את האחראיות לפיצוי

הנפגע כאשר סעיף 7 לחוק מגדיר את החריגים לחוק, סעיף 1 קטן לסעיף 7 שולל הפיצוי לכל מי שגרם בצורה מכוונת לתאונת דרכים. סעיף 2 שולל הפיצוי עבור כל מי שנהג ברכב או הוסע ובמהלך הנסיעה הפר את חוק העונשין. סעיף 3 לחוק הפיצויים שולל את הזכות לפיצויים עבור פלוני שנהג ברכב ואין הוא מחזיק ברישיון או לנהוג ברכב זה, במידה והחזיק רישיון וטרם שילם את הרישיון (חידוש). סעיף 4 קובע כי כל כוונה לבצע מעשה פשע או כוונה לסייע לביצוע לא תחשב או יכולה להגביל בפיצוי. סעיף 5 קובע כי נהג

שעשה שימוש ברכב ללא ביטוח תוגבל זכאותו לפיצוי בעת תאונה. סעיף 6 מגביל את סוגיית החבות כאשר מחזיק ברכב בין אם הוא בעליו או לאו ומתיר לפלוני לנהוג ברכב תוך שאינו מחזיק בביטוח. כלומר סעיף 7 לפקודה פוסק כי עבור התנהגות החורגת מהתנהגות נורמטיבית לא תטמון פיצויים על אף שהפקודה לנפגעי תאונות דרכים במהותה היא סוציאלית ומטרתה להרחיב הפיצוי לכלל.

עורך דין תאונות דרכים רועי סגל

הרקע לפקודת נפגעי תאונות דרכים